על ביורוקרטיה והיבטים מעמדיים 

המושג "הגמוניה אשכנזית" קשור באופן הדוק לביורוקרטיה בישראל. הביורוקרטיה יצרה את הקטגוריה האתנית לצרכיה, באמצעות יצירה וטיפוח של הגדרות כמו "מוצא אב", "ארץ מוצא", "רקע תרבותי". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למשל, קבעה את ארץ הלידה כאחד הקריטריונים המרכזיים באיסוף ובסיווג המידע על האוכלוסייה בישראל. כאשר מדובר ביליד ישראל שואלים על מוצא האב. רבים ממחקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אימצו את ה"מוצא" כמשתנה מרכזי. כלומר, הפכו מידע זה לקטגוריה ברורה ומהותנית, שהיתה לעובדה חברתית בהסברת המציאות. המחקר החברתי תפס אף הוא מקום חשוב ביצירת הקשר, המובן מאליו כביכול, בין משתנה המוצא לתופעות חברתיות, ובעיקר ל"בעיות חברתיות". כך, למשל, ההסבר העיקרי שניתן לרמת הישגים בלימודים ולשיעורי עבריינות נקשר ל"מוצא".
כדי להדגיש עוד יותר את מקומו של המחקר החברתי בהבניית הקטגוריה האתנית כמובנת מאליה, כדאי להזכיר את מקומם של הסוציולוגים והאנתרופולוגים בתהליכים אלו. רבים מהם, כולם אשכנזים, חידדו, לעתים עד אבסורד, את מרכזיותו של "מוצא" מצפון אפריקה ומארצות האסלאם בתהליכי השתלבות מהגרים בישראל. המונחים הנפוצים במחקר זה התבססו על תיאורים סמי-אקזוטיים של תרבות, מסורת, מבנה משפחתי פטריארכלי וכדומה ועל הצגה מכלילה של אנשים במקומות כמו מושבים, עיירות פיתוח ושכונות בערים. כל אלו זוהו במהרה עם אוכלוסייה אחת הומוגנית: אוכלוסייה במצוקה, חסרת השכלה. משמעותו של זיהוי זה היתה תפיסתם כפרימיטיבים והצורך הנגזר מכך לחלץ אותם מנחשלותם. אולם חוקרי חברה אחרים, אף הם אשכנזים, היו הראשונים לערער על תפיסתה של הקטגוריה האתנית כעובדה חברתית מובנת מאליה. הבולטים שבהם: עמנואל מרקס, ארנולד לואיס, דבי ברנשטיין ושלמה סבירסקי. חוקרים אלו גם עמדו על חלקם הרב של מנגנוני המדינה ביצירת תלות ושוליות כלכלית-חברתית של עולים מארצות צפון אפריקה.
במחקרי על קליטת עולי אתיופיה בישראל, אשר התבסס על עבודת שדה במרכז קליטה במשך כשנה וחצי, הצבעתי על כך שתהליכי הבחנה וריכוז של אנשים בקטגוריות חברתיות הומוגניות עומדים בבסיס שליטת המדינה באזרחיה. קטגוריות אלה משמשות את מנגנוני השלטון להשגת משאבים ציבוריים ולחלוקתם לאוכלוסייה תוך שמירה על השליטה בהם. השליטה מסתייעת ביצירת תלות, הנשענת על אספקת שירותים חיוניים המרוכזים בידי פקידים, שותפי השלטון, המתווכים את העברתם לאזרחים. במאבק על השגת המשאבים מוגדרות קבוצות כיחידות טבעיות, ללא קשר למעשיהן של המערכות הביורוקרטיות המטפלות בהן. הצדקת חיוניות השליטה מתבססת בעיקר על אידיאולוגיה של טיפול מקצועי. מערכות החינוך, הקליטה והרווחה מייצגות באופן מיוחד את דרך פעולתה של שיטת השליטה הגלויה והסמויה, באמצעות קטגוריות אתניות וקטגוריות חברתיות נוספות, ובשם העזרה לקבוצות אלו.
למושג ה"עזרה" מקום חשוב בהבניית החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון בינן ובין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע: מזרחים, עולים חדשים, קטינים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ועוד. לאידיאולוגיה של עזרה יש כוח שכנוע רב בהצדקת ההתערבות והשליטה בקטגוריות אלו ובעיקר בהשגת משאבים לשם מימוש ה"טיפול" בקבוצות הנזקקות. בין האינטרסים הבולטים ש"טיפול" זה מאפשר ניתן לציין משרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר פרנסה וקידום בסולם החברתי כלכלי. על אופייה והשלכותיה של העזרה המאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו עומדות עבודות רבות העוסקות בתעשיית ה"סיוע" בעולם. עבודות כמו אלו של ארתורו אסקובר (Escobar), גרהאם הנקוק (Hancock), וולפגנג זקס (Sachs), ונדנה שיווה (Shiva) ואחרים מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס שגרמו מדינות המערב באמצעות "סיוע" למדינות הקרויות מתפתחות, לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. מריאן גרונמאייר (Gronemeyer) מתארת עזרה כ"אמצעי לשמירת המעט בפיהם של הנשלטים בלא שירגישו את הכוח המדריך אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא לא נזקק לאלה ואף לא לשלשלאות. הוא עוזר".
מדיניות קליטת עולי צפון אפריקה בשנות החמישים וקליטת עולי אתיופיה בשנות השמונים והתשעים יכולה להמחיש היטב את המקום המרכזי של העזרה בביסוס ההגמוניה האשכנזית-ביורוקרטית. האידיאולוגיה של "עזרה" לעולים מחוסרי כול, "הלומי" התרבות האשכנזית-מודרנית, שימשה במשך תקופה ארוכה לאספקת מקורות פרנסה וקידום חברתי לשורה ארוכה של פקידים, מומחים, חוקרים, יועצים ומטפלים ממגוון תחומים. המערכת הביורוקרטית והשליטה הריכוזית במשאבים הנחוצים לעולים, שיצרה את תלותם ואת חולשתם, לא הצטמצמה עם השנים. אדרבה, אפשר שאף התרחבה. הטיפול הביורוקרטי בעולי אתיופיה, שאותו בדקתי בעבודתי, התבסס גם הוא על הזהות האתנית שלהם, לא פחות מאשר הטיפול בעולים בשנות החמישים. השימוש בקטגוריה האתנית-תרבותית היה בסיס לדרישת תקציבים נדיבים לטיפול באנשים שהוגדרו כנזקקים להדרכה ולטיפול של הפקידים והארגונים. הזהות המוכללת התבססה, בשני ההקשרים, על מאפיינים אתניים, תרבותיים, מסורתיים. יותר מכך, הקטגוריה האתנית אפשרה לפקידות הקולטת להתנער מאחריות לתוצאות השימוש המפריד והמפלה (באשר היא תלתה את האשם ב"כישלונות" הקליטה ב"שוני" או ב"פער" התרבותי של העולים).
מקומה של אידיאולוגיית העזרה לנזקקים בולט באופן מיוחד ואף הולך ומתרחב במערכת שירותי הסעד בעבר ושירותי הרווחה בהווה. למשל, בשם הצורך לעזור ואף להציל קטינים ב"מצוקה" או ב"סיכון" נבנו מערכות טיפול נרחבות ומוסדות רבים המספקים שפע של פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים אחרים. עבודה סוציאלית, באופן מיוחד, רוויה בשיח אידיאולוגי ומקצועי של מה שמכונה עזרה. מילי מאסס, חוקרת ומרצה בכירה בעבודה סוציאלית, מודה בגלוי במעשי העוול שנעשים בסוגיות של "טובת הקטין". היא מצביעה על מערכות הכוח העומדות מאחורי העובדים הסוציאליים שבפועל מייצגים את הסקטורים החזקים בחברה, המפעילים את ערכיהם ואת אמונותיהם. בטענה שהם בעלי ידע מיוחד של מומחים הם משתמשים לעתים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה.
יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה בכיר בעבודה סוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי אידיאולוגיית העזרה לילדים ונוער במצוקה המושמים במוסדות. הוא אומר:

השדולה של ממסד המוסדות מעוניינת מיסודה בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים, אשר קשורה, ולעתים אפילו תלויה, בקיומם ובהתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המנהל המקצועיות אשר מועסקות באספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוצא בזה. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור בתקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה.

התפתחות המערכת המוסדית לבני נוער בארץ, שהיא אחת מהגדולות יחסית בין מדינות המערב היום, צמחה אף היא על רקע הקישור בין הקטגוריה האתנית ובין המצאת הצורך במערך טיפולי לפתרון בעיית הנוער הנזקק. כלומר, המוסדות היו לכלי משמעותי מאוד למימוש האינטרסים של השלטון, בעיקר לחלוקת מקומות עבודה אטרקטיביים והזדמנויות לקידום מקצועי לשכבה התומכת בו.
העברתם המאורגנת של ילדי העולים מאתיופיה לפנימיות עליית הנוער עם הגעתם לארץ בשנות השמונים והתשעים היתה המשך כמעט טבעי להוצאה המסיבית של ילדי עולים ממוצא מזרחי למוסדות בשנות החמישים, בטענה שהדבר נעשה לטובתם, כדי לאפשר להם הזדמנות שווה להתקדם בחברה המודרנית בישראל. כל ילדי עולי אתיופיה הועברו לחינוך הדתי, על פי הסכם אולטימטיבי בין הרבנות לראשי העדה האתיופית, שקבע כי העלייה לארץ תותר רק אם הגברים יעברו גיור ואם ילדיהם ילמדו בחינוך הממלכתי-דתי. הילדים הוכנסו למסגרות נפרדות לילדי עולים מאתיופיה בבתי הספר היסודיים, ובני הנוער נשלחו לפנימיות. העברת ילדי העולים במרוכז ובאופן בלעדי למוסדות החינוך הממלכתי-דתי גררה הקצאה נכבדה של תקציבים ותקנים למקורביהם של ראשי המפד"ל בממשלה באותם ימים, זבולון המר וזבולון אורלב.
מסמך שהתפרסם ב"חדשות הל"ה, הוועד הציבורי למען החינוך בשכונות ובעיירות פיתוח" מלמד כי לאורך השנים, מאז הקמת המדינה ועד היום, משמשים מוסדות הרווחה אמצעי להשתלטות על מרבית ילדי המהגרים למימוש אינטרסים שלטוניים שונים. וכך נכתב במסמך: "90 אחוז מהתלמידים האתיופים, בגילאי שתים-עשרה עד שמונה-עשרה, לומדים בפנימיות", בכותרת המשנה נכתב: "מסמך שהגיע לידי הל"ה מעלה כי מדובר במדיניות ממשלתית. ההחלטה לנתק את ילדי העולים מאתיופיה מחיק משפחותיהם התקבלה על ידי משרד החינוך ומשרד הקליטה בממשלת הליכוד". אלי עמיר, מנכ"ל עליית הנוער, אומר שם: "עליית הנוער קלטה את רוב אוכלוסיית התלמידים האתיופים בגלל החלטה שנכפתה עלינו על ידי זבולון המר, שר החינוך בממשלה הקודמת". במכתב שעמיר מפנה באוקטובר 1992 אל זבולון אורלב, מנכ"ל משרד החינוך והתרבות באותה עת, הוא מונה בפירוט רב את הפגיעה בנוער העולה ובקהילה האתיופית כולה בשל מדיניות הקליטה החינוכית הזאת. בין השאר הוא מונה את הפיכת העולים ל"אנשים תלויים בחברה ובמוסדותיה". עמיר אף קושר ישירות בין מדיניות הקליטה בשנות החמישים בהקשר זה לזו של שנות השמונים: "הוצאת כל הילדים מהבית משמעותה הנצחת מדיניות האסון של קליטת העלייה בשנות החמישים שהתייחסה להורים כאל 'דור המדבר'". כך מסביר אלי עמיר מדיניות גורפת זו של הוצאת ילדים ממשפחותיהם: "מי שם אותנו? ברור לי כי נוח למשרד החינוך ולגורמי הקליטה להוציא את הילדים מהבית, זה מקל על תנאי המגורים, פוטר את מערכת החינוך מכאבי ראש וטרחה גדולה וקטטות עם ראשי ערים ורשויות שדורשים כהנה וכהנה, אבל מה יהיה על גורל הקהילה בעתיד? האם לא למדנו שום דבר מלקחי העבר?" בהסתמכו על חוות דעתו של פרופ' ראובן פוירשטיין הוא מוסיף: "ההחלטה להוציא את כל הילדים לפנימיות שעיקר החניכים שם באים משכבות מצוקה, משמעותה שאנו מתייחסים אליהם מלכתחילה כאוכלוסייה במצוקה וכי הם טעוני טיפוח כקהילה. קביעה זו יוצרת סטריאוטיפים ודעה קדומה נגדם, ואף מכתיבה את דרך קליטתם".
מתברר, אם כן, שהשימוש בילדי המהגרים כמשאב מתאפשר על בסיס טיפול גורף וריכוזי. ההסבר שנותן אלי עמיר למדיניות ההפרדה של ילדי עולי אתיופיה ממשפחותיהם וריכוזם במוסדות מתעלם מהאינטרסים שאותם משרתת מדיניות זו, המתבססים על הטיפול המכליל בקבוצות העולים.
תיאור אוכלוסיית מוסדות עליית הנוער במכתבו של אלי עמיר חושף את החוליה המקשרת בין ילדי המהגרים ממוצא שהוגדר כמזרחי בשנות החמישים לילדי העולים מאתיופיה בשנות השמונים והתשעים. וכך כותב עמיר: "החינוך הפנימייתי, כפי שעליית הנוער עושה אותו היום, מיועד לילדים שנפלטו מהקהילה, מבתי הספר הקהילתיים, ילדים שסוחבים על גבם כישלונות חמורים בלימודים, בחברה ובמשפחה". עמיר התעלם מהעובדה שמרבית החוסים בפנימיות עליית הנוער הם בני עדות המזרח. כאשר הם נשלחים למוסדות, הם מטופלים על ידי רשויות המדינה, משרד החינוך, משרד הרווחה ועליית הנוער כנוער במצוקה. שוב, כקטגוריה הומוגנית, אשר מוגדרת כעת במונחים חברתיים-כלכליים, ואשר הופכת את בני הנוער לקבוצה הנסחרת בשוק הרווחה, באינטראקציות הבין-ארגוניות והפוליטיות.
מובן שאי-אפשר לדבר על ביורוקרטיה שמורכבת כולה מאשכנזים ואפילו לא על פקידות בכירה אשכנזית. וכך למשל, אלי עמיר, הסופר יליד עיראק, מחבר תרנגול כפרות, שימש בתפקיד בכיר בעליית הנוער. כמו כן, אוכלוסיית ילדי המוסדות איננה כולה מזרחית. ילדי העולים מארצות ברית המועצות לשעבר אף הם היו לחלק ממנה. הקטגוריה של אתניות נבנתה לצרכיה של הביורוקרטיה ויצרה דיכוטומיה מניפולטיבית בין "מזרחים", "עדות המזרח", "יוצאי צפון אפריקה" ו"יוצאי ארצות האסלאם" ובין "אשכנזים", "יוצאי ארצות אמריקה-אירופה" "יוצאי ארצות המערב"; ובהתאם, בין מטופלים למטפלים. ההבניה הזאת הופכת את הקטגוריה ה"אשכנזית" למזוהה עם השליטה הביורוקרטית, עם החסות והשליטה על החלשים בחברה מכל הסוגים.

ביבליוגרפיה
הרצוג, א' (1998). הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
מאסס, מ' (1996). '"טובת הילד' - על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו, 4: 429-415.
סבירסקי, ש' (1981). לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.

Bernstein, D. (1981). ?Immigrant transit camps - the formation of dependence relations in Israeli society?. In: ERS Ethnic and Social Studies 4 (1).
Escobar, A. (1995). Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World.
Gronemeyer, Marianne. (1992). "Helping". In: Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, ed. W. Sachs. London: Zed Books.
53-69.
Hancock, G. (1989). Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Lewis, A. (1979). Power, poverty and education. Ramat-Gan: Turtledove Publishing.
Marx, E. (1976). The Social Context of Violent Behaviour, A Social Anthropological Study in an Israeli Immigrant Town. London: Routledge & Kegan Paul.
Sachs, W. (1992). "Introduction". In: Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, ed. W. Sachs. London: Zed Books. 1-5.
Shiva, V. (1989). Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.